הסכם יחסי ממון

הסכם ממון הוא הסכם המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג נשואים או כאלו שעומדים להינשא. הסכם יחסי ממון  צופה פני עתיד ומתייחס למצב של פקיעת הקשר בין בני הזוג, אם בשל מוות או בשל גירושין.

מדובר בהגדרה כללית, אשר כוללת בתוכה סוגים שונים של הסכמים, כגון הסכם גירושין, הסכם טרום נישואין. למעשה, כל הסכם בין בני זוג, המסדיר את ענייני הממון (העניינים הכלכליים, הפיננסיים) שביניהם, נופל תחת הכותרת "הסכם ממון".

הסכם ממון נערך באופן ייחודי עבור בני הזוג המתקשרים בהסכם. לכן, כל הסכם ממון הוא שונה מרעהו ומבטא את צרכיהם ורצונותיהם הספציפיים של בני הזוג שחותמים עליו.

ברשימה שלהלן נתייחס בעיקר להסכמי ממון שנחתמים בין בני זוג שחיים ביחד ולא בהסכמי גירושין.

באופן כללי, ניתן להצביע על מספר דגמים נפוצים של הסכמי ממון :

הפרדה רכושית מוחלטת - הסכם ממון בו מסכימים בני הזוג אשר חיים ביחד, כי כל רכושם יהיה נפרד, הן רכוש שנצבר לפני תחילת הקשר והן רכוש שנצבר על ידי כל אחד מהם לאחר שהחל הקשר הזוגי.  הסכמים מסוג זה נפוצים בעיקר בקרב מי שמנהלים מערכת זוגית שניה ('פרק ב'') ובגיל מבוגר. הסכמים אלו יכללו בדרך כלל גם הוראות באשר לאופן ניהול משק הבית המשותף תוך שמירה על ההפרדה הרכושית. למשל, הסכמה שכל אחד מהצדדים מפקיד לקופה משותפת סכום קבוע לצרכי הבית.

שיתוף רכושי ממועד מוסכם -  הסכם ממון המורה, באופן כללי, על שיתוף רכושי רק ממועד מסוים - מועד הנישואין או המועד שבו התחיל הקשר או מועד חתימת הסכם או כל מועד מוסכם אחר. על פי הסכמים אלו, כל אחד מבני הזוג שומר את הרכוש שצבר לפני הקשר ברשותו ואילו רכוש שנצבר מהמועד המוסכם ואילך יהיה משותף. היות שהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג -1973 דומות באופן עקרוני לאמור לעיל, הרי שהסכם כזה יידרש במקום בו קיימים בכל זאת הבדלים בין רצונם של בני הזוג לבין ההוראות הקבועות בחוק.

 שיתוף רכושי בנכסים מסוימים - ישנם מצבים שבהם בני הזוג ירצו לשמור על הפרדה רק לגבי נכסים מסוימים (למשל - אם אחד מבני הזוג רוכש דירה במהלך הקשר הזוגי ובני הזוג מסכימים שהדירה שייכת רק לבן הזוג שרכש אותה) או מצבים שבהם בני הזוג רוצים להחליט מראש על חלוקה לפי סוג נכסים בעת פירוד (למשל - הדירה לאיש והעסק לאישה).

חלוקה לא שוויונית ברכוש -  בהסכמים מסוימים, בני הזוג מסכימים לקבוע מראש, מכל מיני סיבות, שאם ייפרדו הרכוש שנצבר לא יתחלק ביניהם בחלקים שווים, אלא ביחס אחר.

כפי שניתן לראות, הסכם הממון מאפשר גמישות רבה באופן ניהול הקשר הממוני בין בני זוג, ולמעשה כל עוד קיימת הסכמה בין בני הזוג ניתן להתאים לכל זוג את המנגנון הרכושי המתאים לו. על מנת שלא לאפשר סחיטה או כפיה או הטעיה של צד אחד כלפי משנהו, הרי שחוק יחסי ממון דורש שהסכם הממון יאושר על ידי בית משפט.

סעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כך:
"הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג, וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור"

אישור בית המשפט - המעמד של אישור הסכם ממון בבית משפט מאפשר לשופט לבחון אם ההסכם הגיוני, אם אינו נוגד את תקנת הציבור, אם הצדדים חתמו עליו מרצון חופשי וללא כפיה. במעמד אישור הסכם הממון, ניתן להסכם תוקף של פסק דין, כך שאם נדרשת אכיפתו בהמשך, אין צורך להפעיל הליך משפטי נוסף ואפשר לאכוף את ההסכם בלשכת ההוצאה לפועל. 
יצוין, כי בהסכם-ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין.

באופן עקרוני, בני זוג שהם ידועים בציבור ואינם מתכוונים להתחתן לא נדרשים לאשר את ההסכם בבית המשפט. אף על פי כן, אנו ממליצים לאשר את ההסכם (לפי חוק בית המשפט למשפחה ולא לפי חוק יחסי ממון) וזאת משני טעמים. ראשית, יתכן שבעתיד ירצו בני הזוג להתחתן ואז יידרש אישור להסכם; שנית, כשהסכם הממון מאושר בבית משפט הוא מקבל תוקף של פסק דין וניתן לאכוף אותו.